''וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (ו, ב)
· על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רבי משה בן חיים, בעל ה''אלשיך'': שנינו במסכת סוטה (י''ד, ע''א): ''תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב''ה ממידת אכזריות למידת רחמנות'' (ממידת הדין למידת רחמים). אולם לגבי המצרים היה תהליך הפוך, ככתוב בסוף פרשת ''שמות'': ''ויאמר ה אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה...'' (ו, א); וכוונת הכתוב היא, שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל מארצו. משום כך מדגישה התורה בתחילת פרשתנו: ''וידבר אלהים (כינוי למידת הדין) אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (כינוי למידת הרחמים). בכך בא הכתוב לומר, שכלפי ישראל - העשוקים והנרדפים במצרים - ינקוט ה בדרך הפוכה מזו הנקוטה כלפי פרעה והמצרים: לגביהם תיהפך מידת הדין למידת הרחמים, וכך יושיעם ה במהרה מצרתם ויגאלם משעבוד מצרים המפרך.
· הצדיק רבי ברוכל ממזבוז, נכדו של הבעל-שם-טוב, דרש פעם על הכתוב בתהילים ע''ג, א: ''אך טוב לישראל, אלהים לברי לבב'' את הדרשה באה: ''אך טוב לישראל - כלפי כלל ישראל מתנהג ה במידת הטוב והחסד; ''אלהים לברי לבב'' - במידת הדין הוא מתנהג עם ''ברי לבב'', אלה מנהיגי העם. העיר על כך האדמו''ר רבי ישראל מרוזין: אמת הדבר, שמנהיג בישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתב של מנהיגות, אלא אם קיבל עליו לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים, שכלל ישראל צריך לסבול. וזו בעצם היתה טענת משה לה, בשובו מארמון מלך מצרים: ''למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?'' (ה, כ''ב) - כוון ששלחת אותי אל פרעה ועשית אותי מנהיגם של ישראל, הרי אני - ולא עמך ישראל - צריך לסבול! ומה השיב הקב''ה למשה על דברים אלה? את זאת אנו קוראים בתחילת פרשת ''וארא'': ''וידבר אלהים אל משה'' - למשה דיבר ה במידת הדין, כפי שיאה וראוי למנהיג העם; ''ויאמר אליו אני ה'' - והבטיח לו להתנהג עם ישראל במידת הרחמים, ולגאול במהרה משעבוד מצרים.
''וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב'' (ו, ג)
רש''י מפרש פסוק זה: ''וארא'' - אל האבות. נשאלת השאלה: כלום לא ידענו, שאברהם יצחק ויעקב קרויים ''אבות''; מה אפוא מוסיף לנו רש''י בדבריו כאן? הסביר עניין זה הצדיק העממי, רבי מאירל מפרימישלן: רש''י הקדוש מתכוון להדגיש בפנינו, שהקב''ה לא נראה ליצחק משום שהוא בנו של אברהם, והתגלותו ליעקב לא באה משום שהוא נכדו של אברהם; אלא ''וארא אל האבות'' - כל אחד מהם הוא ''אב'' לעצמו ומכוח זכותו ומעמדו שלו זכה לדבר עם השכינה.
''והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים'' (ו, ו)
האדמו''ר רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'', היה אומר על פסוק זה: הקב''ה חש, שכל עוד מסוגלים בני ישראל לסבול את חיי הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. לכן הוא מבטיח לבני ישראל: אוציא אתכם מן הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, על כל תועבותיה, עד שלא תוכלו עוד לשאתה - ובדרך זו ייפתחו שערי הגאולה לפניכם.
''ולקחתי אתכם לי לעם...והבאתי אתכם אל הארץ...ונתתי אתה לכם למורשה'' (ו, ח)
· מעירים על כך חכמי ישראל: שנינו במסכת ברכות (ה, ע''א): ''תורה וארץ ישראל (והעולם הבא) לא ניתנו לישראל אלא על-ידי ייסורים''. מאמר זה מבוסס על ההבטחה שנתן הקב''ה למשה בתחילת פרשת ''וארא'': ''ולקחתי אתכם לי לעם'' - זה מתן תורה; ''והבאתי אתכם אל הארץ'' - זו הכניסה לארץ ישראל. בפסוקים אלה ניתנת לישראל הבטחה ברורה ומפורשת, שהשעבוד הקשה במצרים עתיד לעשותם ראויים לקבלת שתי המתנות היקרות ביותר: התורה והארץ.
· מדייק כאן רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (''הנצי''ב מוולוזין'') בפירושו לתורה: הבטחת הארץ ניתנה לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לכל הדורות העתידים לקום בישראל. משום כך נאמר בכתוב: ''ונתתי אותה לכם מורשה'' - ירושה היא לכם מאת ה, ואתם תורישו אותה לבניכם אחריכם. בדומה לכך כותב הרב יעקב צבי מקלנבורג בפירושו ''הכתב והקבלה'': כשם שהתורה ניתנה לא רק לבני הדור שזכו לעמוד בהר סיני, אלא לכל דור ודור בישראל; כך ניתנה גם ארץ ישראל כמורשה עולמית לכל הדורות העתידים לקום בישראל.
· מעיר כאן רבנו יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'': בכך התורה כולה אנו מוצאים פעמיים בלבד את המלה ''מורשה''. בפרשת ''וארא'' נאמר על ארץ ישראל: ''ונתתי אותה לכם מורשה''; ובפרשת ''וזאת הברכה'' נאמר על התורה: ''תורה ציווה לנו משה מורשה'' (דברים ל''ג, ד). בכך באה התורה לקשור את ארץ ישראל ולומר, שבזכות התורה יירשו בני ישראל את הארץ, ככתוב בתהילים: ''ויתן להם ארצות גויים...בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו'' (ק''ה, מ''ד-מ''ה). וכן אמרו חז''ל: גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות.
''ובני קהת: עמרם ויצהר וחברון ועזיאל'' (ו, י''ח)
מעיר כאן הרשב''ם בפירושו: ברשימה של ארבעת בני קהת מפרטת התורה בניהם של שלושה: עמרם, יצהר ועוזיאל. לעומת זאת אין התורה מזכירה כלל בניו של חברון, השלישי בבני קהת. ושמא נאמר, שלחברון בן קהת לא היו בנים? אין הדבר כך; בפרשת ''פינחס'' מוזכרת במפורש ''משפחת החברוני'' (במדבר כ''ו, נ''ח)!
אלא - אומר הרשב''ם - אין הכתוב בפרשתנו מונה את בני חברון, כוון שלא מסופר עליהם דבר בתורה. לעומת זאת מוזכרים בשמותיהם בני עמרם, בני יצהר ובני עוזיאל, שעליהם מסופר אחרי-כן בתורה. בני עמרם היו: משה, אהרן ומרים, המוזכרים בפרשיות רבות; קורח בן יצהר התפרסם לגנאי במחלוקת שעורר על מנהיגותם של משה ואהרן (במדבר ט''ז); ובני עוזיאל - מישאל ואלצפן - מוזכרים בסיפור מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן (ויקרא י, א-ה).
''הוא אהרן ומשה, אשר אמר ה להם: הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים...''(ו, כ''ו)
מעיר על כך רש''י, על-פי המדרש: יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן; לומר ששקולים כאחד.
שואל על כך האדמו''ר רבי יעקב יצחק הורוביץ, ה''חוזה'' מלובלין: היאך ייתכן, ששני אנשים יהיו שקולים כחוט השערה ויימצאו כל הימים באותה מדרגה? והרי כבר הורונו חכמינו הדגולים: כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות!
אלא - משיב ה''חוזה'' - עניין זה אפשר ליישב על-פי המובא במסכת חולין (פ''ט, ע''א): גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. שכן אברהם קרא באזני ה: ''ואנוכי עפר ואפר'' ( בראשית י''ח, כ''ז); ואילו משה ואהרן אמרו על עצמם: ''ונחנו מה'' (ט''ז, ז). באמירה זו הציגו משה ואהרן מידה מופלגת של ענווה, בהצהירם שרואים עצמם כלא כלום - אפילו פחות מ''עפר ואפר'' - ובכך נתייחדו מכל שאר בני-אדם. שכן אנשים הרואים עצמם כ''משהו'', לעולם אינם שווים זה לזה. אבל כשהם מגיעים - כמשה ואהרן - לביטול עצמיותם באורח מוחלט, אפשר לומר עליהם בלא כל פקפוק, שהם ''שקולים כאחד''...
''ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים'' (ז, ג)
· הפרשנים הקדמונים מציינים, שתשע המכות הראשונות שבאו על המצרים (עד למכת בכורות) מתחלקות לשלוש קבוצות, המקבילות זו לזה. בכל קבוצה של שלוש מכות היה קיים הסדר הבא: בשתי המכות הראשונות היה משה מתרה בפרעה, ובמכה השלישית לא היה מתרה כלל. כך, למשל, התרה משה על בואן של מכות הדם והצפרדע, ובמכת הכינים לא התרה. אחר-כך התרה משה על בואן של מכות הערוב והדבר, ולא התרה על מכת השחין (השישית בעשר המכות). ושוב התרה משה על בואן של מכות הברד והארבה, ולא התרה על מכת החושך (התשיעית בעשר המכות). רבנו משה בן נחמן (הרמב''ן) מציע לעניין זה הסבר הגיוני. לדעתו, אין הקב''ה מתרה לפרעה אלא במכות שבהן עלולה לבוא מיתה לאדם (מה שאין כן במכות הכינים, השחין והחושך).
· לדברי המדינאי והפרשן רבי יצחק אברבנאל, מצויה בפרשת מכות מצרים הקבלה מדויקת בסוגי ההתראות שניתנו למצרים. בכל שתי מכות ניתנה התראה אחת בפומבי, לכל בני מצרים; והתראה שנייה ניתנה לפרעה מלך מצרים לבדו. ועוד אומר בעניין זה אברבנאל: את עשר המכות ראוי לחלק לארבע קבוצות, מבחינת המבצעים: א) שלוש מכות רצופות - דם , צפרדע וכינים - הוטלו על-ידי אהרן; ב) שלוש מכות רצופות - ברד, ארבה וחושך - הוטלו על-ידי משה; ג) שלוש מכות - הערוב, הדבר ומכת בכורות - הוטלו על-ידי הקב''ה (שלוש מכות אלו גרמו למות אדם ובהמה. ד) מכה אחת - השחין - הוטלה על המצרים על-ידי משה ואהרן יחד.
חידושים בשבילי הפרשה מהאתר שטייגן
וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו, ב)
מדוע פתח בשם אלוקים שמורה על מידת הדין ובדיבור שהיא לשון קשה, וסיים תיכף ומיד באמירה שהיא לשון רכה, ובשם הויה שמורה על מידת הרחמים.
והנראה לומר, שהלא פירש"י שהוכיחו הקב"ה כאן למשה רבינו ע"ה, על שהקשה לדבר ולומר "למה הרעות לעם הזה", ואמר לו, "חבל על דאבדין ולא משתכחין", יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך כשביקש אברהם לקבור את שרה וכו', כמו שפירש רש"י.
א"כ נראה שמתוך הדיבור הקשה הזה גופא שהוכיחו הקב"ה למשה, נתעוררה מידת הרחמים, ע"י הזכרת האבות הקדושים ומדת חסידותם. לכן בתוך דיבור זה עצמו סיים הקב"ה בלשון רכה וברחמים.
רואים אנו בזה כמה גדולה הזכרת זכות האבות, שאע"פ שנזכרת בדרך תוכחה ותביעה מ"מ מעוררת את מידת הרחמים. ויעוין אף במשנה ביומא (פ"ד מ"א), שכשהתכוננו להקרבת התמיד, היה הרואה שמסתכל לראות עם עלה השחר ואפשר להתחיל בעבודת הקרבן, אומר "האיר פני כל המזרח עד שבחברון". ואמרו על זה בירושלמי שאמירה זו כדי להזכיר זכות ישני חברון. הרי ג"כ, שהזכרת האבות ואפי' רק מקום קבורתם, מעוררת זכות גדולה על כלל ישראל. (באר יוסף) וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו, ב)
דבר איתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר "למה הרעות לעם הזה" (רש"י).
מקשים העולם, הלא מצינו לאחר שחטאו ישראל בעגל ורצה הקב"ה לכלותם ח"ו, שהתפלל משרע"ה להקב"ה ואמר "למה ה' יחרה אפך בעמך" (לב, יא), ולא מצינו שם שום קפידה של הקב"ה על שהתפלל משה כך, ולא היה בזה משום הרהור אחר מידותיו ית', ואדרבא תפילתו של משה התקבלה ברצון וניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ומדוע כאן הקפיד הקב"ה על דבריו.
אך נראה דחלוק נידון דפרשתינו, שגזירת הקב"ה יצאה כבר לפועל במה שהרע פרעה לעם ישראל והכביד שיעבודו עליהם, מהנידון של חטא העגל, שעדיין לא נתקיימה בפועל גזירתו של הקב"ה לכלות את עם ישראל ח"ו.
ובמשנה במכות (ה, ב) נאמר, בדין עדים זוממים שאם הרגו אין נהרגים, ואם לא הרגו נהרגים. פירוש, אם נתקיימה מחשבת הזוממים בפועל ויצאו הנדונים להריגה אין ממיתים את הזוממים, ואילו אם לא נקיימה מחשבתם בפועל ורק נגמר דינו של הניזום אז ממיתים את הזוממים. ומבארת הגמרא את טעם הדבר, משום שאין עונשים מן הדין. כלומר, דוקא משום חומרת מעשיהם שכבר יצאה מחשבתם אל הפועל לכן אין להענישם, משום שאין עונשים מן הדין.
לכן בפרשתינו, שיצאה מחשבת הקב"ה אל הפועל שוב אין להשיבה דאין צועקים על העבר, ועל כך הקפיד הקב"ה, משא"כ בחטא העגל, קודם שיצאה המחשבה אל הפועל, אז שאלת "למה יחרה" רק מעוררת רחמים. (עטרת ציון) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי (ו, ה)
מלשון הכתוב נראה שרק משום דמצרים הם המעבידים את ישראל לכן הקב"ה זוכר את בריתו, ולכאורה שפת יתר היא, דהיה לו לומר וגם אני שמעתי את נאקתם ואזכור את בריתי, ומה הוסיף לומר שהמצרים הם המעבידים אותם וסמך זאת לזכירת הברית.
וביותר יל"ד, דבגמ' בחגיגה (ה, א) קתני דר"י בהגיעו לאלו הפסוקים היה בוכה ואומר והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו, ויש לבאר כוונת הדבר.
והנראה, דהנה בגמ' ברכות (ה, א) פליגי ר"י ור"ל בטעם הדבר שיסורין ממרקין עוונותיו של אדם, דר"י יליף לה קל וחומר משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה שהם גואלין אותו, ור"ל אמר נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם, ומבואר שנחלקו אם למדין זאת מק"ו מיציאת העבד בשן ועין, או מהיקש הכתוב מברית מלח.
ולכאורה נפק"מ יש ביניהם, דלר"י דיליף לה משן ועין, הרי דין הוא שרק אם האדון הוציא את עינו ושינו יוצא העבד לחירות, אבל אם בגרמא נגרם שייצאו לו עינו או שינו אינו יוצא לחירות, אמנם לר"ל דיליף לה מברית מלח הוי כן אף בגרמא הנעשית ע"י אחרים דכמו מלח ממתקת לעולם הבשר אף היסורין כן לעולם ממרקין עוונות.
ומעתה מתבאר היטב, דר"י שהגיע להאי קרא היה בוכה, שהרי ייסוריהן נתנו על ידי המצרים, וא"כ נמצא שהייסורין לא הגיעו ע"י הקב"ה בעצמו כי אם בגרמא ע"י אחרים, וא"כ אין להם תקנה בייסורין אלו ואינם יוצאין לחירות כעבד, וזהו שאמר והסתרתי פני ומצאוהו רעות וכו'.
אך הכתוב נוקט במכוון וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, שאפילו שנעשו הייסורין ע"י אחרים, ה' שומע וסולח לעוונם, שהרי זוכר הוא את בריתו, ר"ל כדברי ר"ל שנאמר ברית מלח דממנו למדים שיסורין ממרקין עוונותיו בכל פעם, וזאת ה' זוכר את בריתו, ברית מלח זו ולכך גואלם בזכות ייסורין אלו. (רבי שמשון מאוסטרופליא) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי (ו, ה)
קשה, ומי איכא שיכחה כלפי שמיא, שכביכול צריך הקב"ה להזכר בברית שכרת על זה גופא עם אברהם.
ויתכן לפרש, ע"פ הנאמר בגמרא בברכות (ה, א) שיסורים ממרקים עוונותיו של אדם, ומביאה הגמרא לזה שני לימודים, ר' יוחנן יליף ק"ו משן ועין, "ומה שן ועין שהן אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורים שממרקים כל גופו של אדם על אחת כו"כ. ור"ל יליף לה בג"ש מברית מלח, "נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים, מה ברית האמור במלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורים, יסורים ממרקים כל עונותיו של אדם".
והנפק"מ שבין שני לימודים אלה, שאם נלמד משן ועין שעבד יוצא בהן לחירות, אין לנו ללמוד אלא דומיא דעבד שיוצא דוקא אם אדונו חבל בו, אבל אם חבלו בו אחרים אינו יוצא לחירות. וה"ה יסורים אין מכפרים אלא אם בידי שמים הם, אבל אם נעשו ע"י אחרים לא יכפרו.
משא"כ אם הילפותא מברית מלח, שם הלא כשר הקרבן הנמלח בכל אופן, ולא משנה מי מלחו.
לפ"ז, בני ישראל במצרים, היות וחבלתם ע"י אחרים המצרים, לא היה מקום שיועילו יסוריהם אם אכן הילפותא למירוק היסורים היא משן ועין. רק אם נלמד כפרת היסורים גז"ש "ברית ברית" ממלח צריכים היסורים לכפר, אף שנעשו ע"י המצרים.
זהו א"כ, מה שאמר כאן הכתוב, "ואזכור את בריתי" את אותה ברית מלח, שמשם ילפינן שיסורים שנעשים ע"י אחרים ג"כ ממרקים, לכן "והוצאתי אתכם". (רבי שמשון מאוסטרופוליא) לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם וגו'. ולקחתי אתכם לי לעם (ו, ו-ז)
בירושלמי (פסחים פ"י) נקט דד' כוסות שתקנו בפסח הינם כנגד ד' לשונות הגאולה שנאמרו במקרא זה, ויש להזכירם ביציאת מצרים על הכוסות.
ויל"ע, שהרי עיקר הנס במצרים היה עצם יציאת ישראל לחירות, שהרי לו היו נותרים בידי המצרים לא היו מקבלים את התורה בהר סיני, ומהו שפירט הכתוב אף את חלקי הניסים שהרכיבו את הנס הגדול שהוציאם ממצרים.
ומשל לדבר לאדם שנאסר ועונה קשות ולאחר זמן הניחו לו מעינוייו, וכעבור זמן רב שחררוהו לחירות, וכי יזכור ויודה על הפסקת העינויים, הרי כל הודאתו וזכירתו תהיה השחרור שיצא בסוף לחירות, ואף כאן עיקר הגאולה היא יציאתם לחירות ומהו שנצטוו לזכור אף את חלקי הניסים.
ואשר י"ל, ובהקדם מה דפירשו בהנך ד' לשונות, שהוצאתי היינו היציאה מסבלות מצרים שרדו בהם, אך עול השעבוד עדיין נותר עליהם, ועל כך נאמר והצלתי מעבודתם לומר שלא עבדו ישראל למצרים כלל, ולאחר מכת בכורות שנפסקה העבודה עדיין היו תחת ידם למרות שלא עבדו להם, ולכך נאמר וגאלתי אתכם מידיהם, ואף לאחר שיצאו למדבר נאמר ולקחתי שלקחם השי"ת לסיני לקבלת התורה.
ומצינו שנאמר (ויקרא כה) כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, והיינו שיש ציווי מיוחד לזכור את שהיינו עבדים לפרעה במצרים, והקב"ה גאל אותנו מהמצרים, ובא לומר שישראל היו כעבדים שאין להם שום חירות, והנס הוא שיצאו מעול חירות זה על ידי הקב"ה, ולכך כיון שנצטוו לזכור את השחרור מאותו עול, וד' לשונות אלו מסמלים בקרבם ד' אופנים שונים של השתעבדות, לכן חייבים לזכור ולהודות על כל ד' פרטי הנס, שהם כולם יסודות האמונה בבניית עם ישראל. (רבי מרדכי מן) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' (ו, ח)
בגמ' ע"ז (נג, ב) ישראל שזקף לבנה והשתחוה לה עכו"ם אוסרה, מנ"ל כתחילתה דאר"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפו באש מכדי אר"י ירושה היא מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי, אלא דמדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתא דניחא להו בעכו"ם, וכי אתא עכו"ם ופלח ליה, שליחותא דידיה קעביד.
ויש להבין למש"כ הרמ"ה דירושת הארץ אינה מקודם אלא שניתנה להם לאחר זמן למפרע, ואף אינו למפרע ממש אלא כלאחר ל', וא"כ נמצא דעתה עדיין אינה ברשות ישראל ולא יוכלו לאוסרה.
ובמחנ"א (הל' שלוחין) תמה על המבואר בזאת שעכו"ם אוסר בניחותא דישראל, דהא אין שליחות לעכו"ם. ובעונג יו"ט (סי' פ"ב) הק' דהא אין שליח לדבר עבירה, וכתב דאין זה מטעם שליחות אלא גילוי דעת דניחא ליה, דבהא סגי שיוכל העכו"ם לאסור. וצ"ב כוונתו דהרי צריך שתחשב הע"ז כע"ז של ישראל, דאלמלא כן מהני לבטלה, וזהו דהוכיחו מאשרה דאר"י דחשיב דישראל ולא מהני ביטול, ועכצ"ל שהוא דין מיוחד דע"י ניחותא נחשב ע"ז דישראל כפולחנא נוכראה ע"י הנכרי.
ויעוי' ברמב"ם (בפ"י מהל' עכו"ם הל"ג) שמבואר בדבריו דמה דמהני ניחא ליה להאסר ע"י העכו"ם, היינו דוקא בהקרימו מעשה זקיפה דישראל, והיינו דישראל הוא אשר עשאה לע"ז, ורק דלא נאסר מבלי דפלחו ליה, ולזה מהני פולחן העכו"ם אדעתא דישראל, אבל אם עדיין לא חל עליה שם ע"ז לא מהני מה דפלח העכו"ם אפילו אם הוא מדעת ישראל.
ולפ"ז צ"ל דהגמ' קאי אהנך דמעיקרא, אלא שהק' שיהא די בביטול בעלמא, ולזה השיבו דכיון דהשתא פלחו עכו"ם אדעתא דישראל סגי, והוא דאף כאן כבר חל עלה שם ע"ז, ואזי מהני פולחן נכרי לאסור כדין ע"ז דישראל, אבל אין כח ביד העכו"ם לעשות דבר שאינו שלו לע"ז אפי' ע"י גילוי דעתא. (משאת המלך)
ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו, יב)
יש לעיין, דהא לעיל מינה (ד, י) כבר אמר משה להקב"ה "לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי", ועל זה השיבו הקב"ה שאהרן יהיה לו לפה, וא"כ מדוע חזר משה שוב באותה טענה של קושי הדיבור, אחר שכבר השיבו הקב"ה שאהרן יסייעו.
ונראה, ובהקדם מש"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' יסה"ת) שאחד מן התנאים הנדרשים לו לאדם בכדי שיוכל לקבל נבואה הוא שיהיה שלם בגופו. ונראה דכיון שמשה היה ערל שפתים, חשש שלא יאמינוהו כנביא כיון שאינו שלם בגופו.
ובזה אף יש לבאר דברי הגמ' בסוטה (יב, ב) הוא ילד וקולו כנער דברי ר"י, א"ל ר"נ א"כ עשית למשה רבינו בעל מום ע"כ, וברש"י שם ביאר לענין שיר שאינו יכול לשורר בהיותו לוי, ובחי' הגרי"ז בכתבים הקשה עליו יעו"ש, ואפ"ל דהרמב"ם ס"ל דכוונת הגמ' שנעשה בעל מום וממילא נפסל משה מלהיות נביא, וכדברינו.
ומעתה י"ל, שב' טענות שונות טען משה לפני ה', דבתחילה טען שאין שפתו ברורה ואין דבריו מובנים, וכדמשמע מלשון המקרא שם "כבד לשון אנכי" "לא איש דברים אנכי", ועל זה השיבו הקב"ה שאהרן יהיה לו לפה, וממילא דבריו יהיו מובנים לפרעה כראוי. אבל כאן טען משה כיון שהוא בעל מום יטילו דופי בנביאותו, וכן משתמע מלשונו "ואני ערל שפתים", והרי חלוק הלשון משפתים, ששפתים הוא האבר החיצוני הקובע אם הוא שלם או בעל מום, ואילו הלשון הוא האבר הפנימי הקובע את כושר הדיבור.
ולטענה זו שלא יאמינו לנביאותו לא יועיל תרגומו של אהרן, כיון שהנבואה עצמה נאמרה ע"י משה, ובהיותו בעל מום לא יתכן שהתנבא, ולטענה זו השיבו הקב"ה בפסוק הבא וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום וכו', וידוייק שזהו הדיבור הראשון שנאמר גם לאהרן, וה"ט דר"ל הקב"ה שמעתה יתן את הנבואה למשה ואהרן ביחד, ושוב לא יטילו דופי בנביאותו של משה, כיון שגם אהרן שאינו בעל מום נביא הוא לאותה נבואה.
אלא דעדיין יש לבאר, מדוע בפרשת שמות העלה משה את הטענה של קושי הדיבור, ואילו כאן העלה את היותו בעל מום הפוסלו לנבואה.
וי"ל שבפרשת שמות הציווי הוא לדבר אל בני ישראל, וכלשון הכתוב לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם, וא"כ לבני ישראל אין חשש שיטילו דופי בנביאותו, כיון שכבר מסר להם סימנים שהוכיחו בבירור את היותו נביא, ולכך כל חששו היה שלא יבינו את דבריו ולא יושפעו מדיבורו הלקוי, משא"כ כאן שנצטוה משה לדבר עם פרעה, וכלשון הכתוב בא אל פרעה, על זאת היתה טענת משה שהרי לפרעה לא הוכְחה נביאותו וממילא בהיותו בעל מום לא יאמין לנבואתו. (מגד יוסף)
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (ו, כג)
הביא רש"י מה שדרשו רז"ל בזה שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה.
קשה, למה חיכו מלדרוש זאת עד כאן, ולא דרשו כן כבר בפרשת תולדות כשלקח עשיו את מחלת בת ישמעאל אחות נביות (כח, ט), שלכן נכתב אחות נביות ללמד שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה, ואילו שם דרשו שמת אביה והשיאה אחיה נביות לעשיו.
אלא, צ"ל דלא שייכת דרשה זו שצריך לבדוק באחיה אלא בנחשון שמפורסם בתורה בחשיבות וכנשיא בישראל, משא"כ בנביות שלא הוזכר בשום מקום בתורה מי היה, אין שייכת דרשה זו שצריך לבדוק באחיה, כיון שלא מצאנו באחיה שום דבר חשיבות, ולפיכך דרשו שם לענין אחר שמת אביה והשיאה אחיה נביות. (מנחת מרחשת)
הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים (ו, כו-כז)
פשוטו של מקרא מתפרש כזאת, דמשה ואהרן נצטוו מפי הגבורה בשני ענינים הכתובים כאן, חדא להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ושנית לדבר עם פרעה על שילוח ישראל מארץ מצרים, וכפרש"י (לעיל ו, יג) על הכתוב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, וזהו הא דכתיב כאן הוא אהרן ומשה שנצטוו להוציא את ישראל ממצרים, הם המדברים אל פרעה לשלח את ישראל ממצרים.
ואשר נראה בזה עוד, דהנה בברית בין הבתרים גזר הקב"ה גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, הרי שהיו ב' גזירות חדא גזירת גרות ושנית גזירת עבדות, ועל שניהם נקבע הקץ לד' מאות שנה, וגזירת גרות חישב הקב"ה ד' מאות שנה משעת לידת יצחק, אולם גזירת עבדות לא נתקיימה אלא בארץ מצרים תחת ידי פרעה ועמו, (וקושי השיעבוד השלים לד' מאות שנה), וערש"י פרשת בא (יב, מ).
אשר דכוותה נראה, שכאשר הבטיחו השי"ת לאברהם בברית בין הבתרים שאחר הגרות והעבדות יצאו ישראל, הרי דתרתי יציאות נכללו בזה, חדא שיצאו לחפשי מתחת ידי העבדות וסבלות העינוי של מצרים, ושנית שתפסק גזירת הגרות בארץ לא להם, ויצאו מארץ מצרים לילך ארצה כנען, כי על שתי הגזירות באה הבשורה ואחרי כן יצאו, וכמו שנתבאר.
הלא מעתה מבואר מאד לשון הכתובים, דמשה ואהרן נצטוו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, והיינו להוציא את ישראל מגלות 'ארץ מצרים', ושנית נצטוו משה ואהרן להוציא את ישראל מתחת שיעבוד יד מצרים, וזהו הא דכתיב המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את ישראל ממצרים, וכאן לא הוזכר ארץ מצרים משום דכאן מיירי בענין היציאה מתחת ידי מצרים והשיעבוד למלך פרעה.
הלא מעתה מדוקדק מאד לשון הכתובים, דביציאת מצרים לא כתיב על צבאותם ואלו ביציאתם מארץ מצרים כתיב על צבאותם, והוא משום דהלא כונת על צבאותם פרש"י כל צבאם לשבטיהם אשר זה כולל גם שבט לוי, הלא מעתה פשוט, דהרי ביציאתם מארץ מצרים אף שבט לוי בכלל שאף הם היו בגזירת הגלות, אך בהיציאה ממצרים (היינו מעבדות מצרים) לא היו שבט לוי בכלל כיון שמעולם לא היה שבט לוי בכלל גזירת העבדות. (חבצלת השרון)
ואני אקשה את לב פרעה (ז, ג)
וברש"י ז"ל מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותתי ותכירו את גבורתי. ויש לבאר כוונת הדברים.
ונראה דביאור הדברים בהא דחלוק ישראל מעכו"ם לענין התשובה, הוא עפ"י מה שמבואר בהרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הל"כ) לענין הדין במחויב מחמת בי"ד לתת גט לאשתו דמהני ע"י כפייה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. כתב בזה הר"ם וז"ל לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו, היוצא דבעכו"ם שיעשה ע"י אונס וכמו הכא ע"י המכות שקבלו, הרי דתשובתו ורצונו הוי מחמת העונש ולא מחמת עצם התשובה ולאו תשובה בלב שלם הוא. וזה מה שגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, ומשא"כ ישראל הרי דנפש הישראלית יש בו רצון לחזור בתשובה, ונשתרש הך רצון מהאבות הקדושים דעמדו בכל הנסיונות לקיום ציווי הקב"ה. (רבי חיים שלמה ליבוביץ שליט"א)
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת (ז, ט)
מלשון המקרא נראה כי רק משום שפרעה יבקש ליתן מופת יצטרכו ליתן לו זאת, וצ"ב דלעיל (ד, ל) נאמר ויעש האותות לעיני העם אף שלא שאלו אות ומופת, עשה להם אותות, ויש להבין חילוק הדבר.
ונראה, דבס"פ שמות כשבאו משה ואהרן אצל פרעה לא הראו אותות ומופתים מפני שלא ביקש, וכל שאינו מבקש אין מראים לו מופתים כיון שלא יפעלו עליו, דעכו"ם אינו רואה כל זמן שאינו מבקש, ולכן דוקא כי ידבר אלכם פרעה "תנו לכם מופת" אז תעשו מופתים כבקשתו ולא קודם לכן.
אבל באותות שנעשו לישראל שמשפיעים הם אף בלא שיבקשו זאת, לכן עשה להם אותו אלו אף בלא שביקשו זאת.
ועוד יש לפרש בזה, שבאמת לא היה לו לבקש מהם מופת שכבר היה לו מופת במה שהגיעו אצלו בלי רשות ועברו כל השומרים והחיות שהעמיד פרעה כדאי' בילקוט, לפיכך אמר כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, פירוש כשיבקש מכם מופת אז יאמר משה לאהרן להשליך המטה ויתהפך לנחש, וכיון שלא סמך פרעה על המופת שאירע בכניסתו של משה ובקש עוד מופת, ע"כ היה לו זאת למוקש, וזאת משום שגם חכמיו עשו מקצת מן המופתים, ומשום כך נתעקש פרעה.
ואילו סמך על הנם שנכנסו אליו בלי רשותו היה שומע להם להוציא את בני ישראל ממצרים, אך גאוותו הטעתו, וע"י כן לקה. (רבי אייזיק אוזבנד שליט"א)
ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן (ז, יא)
יש לדקדק מדוע לגבי המופת של המטה שנהפך לנחש נאמר ויעשו החרטומים כן "בלהטיהם", ואילו במכת דם (ז, כב) כתיב ויעשו כן חרטומי מצרים "בלטיהם" בלא ה'. והנה חלוקים הם הדברים, שכן מצינו בגמ' סנהדרין (סז, א) דבלטיהם זה מעשה שדים, ובלהטיהם זה מעשה כשפים, הרי שמופת זה עשאו דרך כישוף, ומופת זה עשאו דרך שדים, וצ"ב חילוק הדבר.
ונראה, דבגמ' שם הביאו ראיה דבלהטיהם הוא מעשה כשפים, מהנאמר (בראשית ג') להט החרב המתהפכת, וברש"י שם פירש מהי הראיה שיש להביא מפסוק זה, ויש להבין זאת.
אלא דאיתא שם בגמרא דאין השד שולט בדבר הפחות מכשעורה, דביותר מכשעורה מכניף ליה ובפחות לא מכניף ליה, הרי דמעשה שדים אינו דמיון להפוך דבר הנראה לעין הרואה לדבר אחר, אלא עיקרו שמביא את הדבר שאיננו בנמצא לפנינו לכאן.
אמנם מעשה כשפים עיקרו דמיון, שמהפך הדבר עצמו הנמצא כאן שיהיה נראה כדבר אחר לגמרי, ובזה שונה הוא ממעשה שדים. ומביא שפיר ראיה מקרא דלהט החרב המתהפכת, דהחרב בעצמו היא מתהפכת ונעשית לדבר אחר וזהו מעשה כשפים, אבל מעשה שדים אין הדבר מתהפך לתמונה אחרת, אלא מביא דבר זהה ממקום אחר לכאן.
ולפ"ז מעשה שדים כשנעשה הדבר במים שכידוע גורם המים להחזיר הדבר לקדמותו, לא יתבטל במים כיון דזה הדבר אינו דבר הפוך שבראית המים חוזר הוא לקדמותו, ורק מעשה כשפים דבאמת הוא דבר אחר ונתהפך לדבר הנראה לעינים עתה, א"כ כשבא על המים חוזר למה שהיה בראשונה.
ומעתה מדויק, דבמופת של המטה שלא היה על המים, לכך אמר הכתוב בלהטיהם שהרי הספיק להם מעשה כשפים, אבל במכת דם שהיתה על המים לא יכלו לעשותו במעשה כשפים, דאילו היו עושין כן היה חוזר וניעור כבראשונה, וע"כ אמר הכתוב בלטיהם שהוא מעשה שדים שהביאוהו ממקום אחר ומחליפו עם המים שהיו באותו מקום. (בית הלוי)
אמנם עדיין צ"ב, דהנה גבי מכת כינים אף שהייתה על היבשה נאמר להלן (ח, ג) 'ויעשו כן החרטומים בלטיהם' (שהוא מעשה שדים), וזה צ"ב אמאי לא ניסו כוחם בכישוף שבו היה כוחם רב, ובפרט לפי המבואר בקרא שהחרטומים לא הצליחו להוציא את הכינים בלטיהם, תמוה א"כ אמאי לא קרא פרעה מיד גם למכשפים שינסו אף הם את כוחם ושמא הם יצליחו.
ונראה ליישב על פי מה שהביא בדעת זקנים (במכת כינים שם) בשם המדרש, דמה שהחרטומים לא הצליחו להוציא את הכינים, הוא משום שאין הכישוף שולט אלא כשעומדים על הארץ, וכיון שכל עפר הארץ הפך לכינים, נמצא א"כ שאין עמידתם על הארץ ושוב לא יכלו החרטומים לעשות כינים בכישופיהם. (יחלק שלל)
מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך וכו', אנו שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה. (פסחים נג, ב).
הקשו בזה, הא מפסוק זה גופא שמעינן ציווי לצפרדעים, מכיון שאמר ה' ובאו ועלו בביתך וכו', זהו עצמו ציווי לצפרדעים, ואיך אמרו שהצפרדעים לא מצוות היו.
אמנם י"ל, דאכן כן, מצוות היו הצפרדעים לבוא ביתה פרעה, אבל לא נאמר לכל צפרדע ציווי פרטי להיכן תכנס בתוך הבית. ומכיון שכן, יכולה היתה כל צפרדע לפטור את עצמה מלהכנס לתנור ולקיים את הציווי במה שתכנס לחדר משכבו של פרעה, או במיטתו. ומאותן צפרדעים שבחרו להכנס לתנורים, ילפינן שפיר חנניה מישאל ועזריה ק"ו לעצמם. (הגר"א)
כתב רש"י, "אילו נאמר "מתי אעתיר", היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר "למתי אעתיר", משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי".
צריך להתבונן במה שונה מכת הצפרדעים משאר המכות, שבשאר המכות התפלל משה שיסורו מיד, וכאן התפלל יום קודם שיסורו למחרת.
ואולי אפשר לומר, שמשום שהיה זה ביום שישי שאמר לו משה לפרעה שיתפלל עליו למחרת, כמו שנבאר להלן, והרי אסור לצעוק בשבת כנפסק בשו"ע הל' שבת (רפח' סעי' ט') שאין צועקין ולא מתריעין בשבת על שום צרה, לכן התפלל משה יום קודם שיסורו למחרת.
ומנין שזה היה ביום שישי דהנה במדרש רבה כאן כתוב, שהסיבה שבקשו להתפלל רק על מחר, משום שכל מכה לא היתה פחותה מז' ימים, ואמר לו פרעה למשה ביום השישי למכה שיתפלל למחר יום השביעי למכה שיסורו הצפרדעים, ולפי חשבון עולה לנו שמכת הצפרדעים נסתיימה בשבת.
שהרי מכות מצרים החלו באייר, כמבואר בגמרא שמשפט המצרים היה יב' חודש (משניות עדויות פ"ב, מ"י), ויב' חודש נסתיימו בניסן, א"כ החלו המכות באייר, ומכה זו השניה מכת הצפרדעים החלה בסיון.
עוד מצינו בחז"ל פלוגתא אם תורה ניתנה בשישי בסיון או בשביעי בסיון. ולמ"ד בשישי בסיון ניתנה תורה, יוצא שר"ח סיון של שנה שאחריה היה ביום שני, שלכו"ע בשבת ניתנה תורה (שבת פו, ב). ומכיון שקיי"ל שאין בין שנה לשנה אלא ד' ימים, יוצא איפא, שאם סיון שלאחר היציאה היה ביום ב', סיון של שנה שלפניה החל ביום ה'.
ומתחילת התראה עד לסוף המכה היו לא' יום, בין לדברי האומר כד' יום התראה וז' ימים מכה, ובין לדברי האומר ז' ימים התראה וכד' ימים מכה, לדברי כולם נסתיימה מכת הצפרדעים ביום שב"ק.
מעתה יובן היטב מדוע אמר לו משה לפרעה יום קודם שיתפלל עבורו למחר, מפני שלמחרת לא יכל להתפלל דאין צועקים בשבת, ובפרט באופן שיכול לצעוק יום קודם שאז ודאי אסור לדחות הצעקה לשבת, לכן אמר לו ביום שישי "למתי אעתיר לך". (מנחת יצחק)
הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערב וגם האדמה אשר הם עליה (ח, יז)
מהו הביאור של המילים "וגם האדמה אשר הם עליה", אל מי מתייחסות מילים אלה.
ונראה לבאר, דהנה פירש רש"י דהערוב היה כל מיני חיות רעות. ובמסכת כלאים (פ"ח, מ"ה) אמרו, שיש מין חיה רעה ששמה ידעוני, וקשורה חציה בארץ, ואם יפסק הקשר מיד מתה.
זהו שאמר הכתוב "וגם האדמה אשר הם עליה", היינו אותן חיות הקשורות באדמה ואינן יכולות לילך ממקום למקום, גם מהם תמלא ארץ מצרים, שיוליך הקב"ה את האדמה אשר הם עליה ממקום למקום להכות את המצרים. (הגר"א)
והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערב (ח, יח)
הנה בטעם הדבר שנתיחדה ההפלאה בין ישראל למצרים במכת ערוב יותר מהמכות הקודמות, ביאר המהרי"ל דיסקין על התורה, דזאת משום שמכות צפרדע וכינים היו ע"י בריות מיוחדות שנבראו לצורך המכה, ולכן לא היה ניכר כ"כ ההפלאה במה שהיתה המכה במצרים ולא בישראל, אבל במכת ערוב לא היה בריאה חדשה של ערוב, אלא כל החיות מכל העולם נתקבצו למצרים והיכו בהם, ונמצא שניכר היה ההפלאה במה שלא נכנסו החיות לארץ גושן, אלא עברו סביבה כדי להיכנס לארץ מצרים.
וכך מבואר במדרש הגדול, אמר לו הקב"ה למשה צא השדה וקרא לחיות רעות, ואמור להם מיום שבראתי אתכם התקנתי אתכם ליום זה, מחר עשו אחוה זה עם זה ובואו כולכם בערבוביא ושחתו את ארץ מצרים.
ומבואר שלא היתה בריאה חדשה של חיות טורפות, אלא שקרא משה לכל החיות שבעולם שיבואו לארץ מצרים, וכך הוא הלשון בשפתי כהן, הנני משליח את הערוב, היתה מכת ערוב ע"י הקב"ה, לפי שהחיות רעות יש להם גבול ששם דירתם, ואין להם רשות לצאת חוץ לתחום, אלא במאמרו של הקב"ה. ומבואר גם בדבריו שבאו החיות הרעות שבכל העולם.
אלא דצ"ע מדברי רש"י (ח, כז) שכתב, 'ויסר הערוב, ולא כתיב ביה מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו יהיה להם הנאה בעורותיהם', וצ"ע דמה"ת שימותו כמו הצפרדעים, הרי הצפרדעים שהינם בריאה חדשה לצורך המכה, א"כ כיון שנגמרה המכה אין להם קיום ועליהם למות, אבל הערוב שהינם חיות קיימות שבאו מהעולם כולו, א"כ כיון שנגמרה המכה עליהם לחזור למקומם, ולמה להמיתם. (רבי דוד כהן שליט"א)
ויקרא פרעה וכו' לכו זבחו לאלוקיכם בארץ (ח, כא)
יש להבין מדוע דוקא במכה זו הואיל פרעה ליתן להם לזבוח את אלוקיהם, ורק שאמר שיעשו זאת בארץ ולא במדבר. ולא מצינו שאמר כן ביתר המכות, וצ"ב טעם הדבר.
ונראה לומר, שהרי במכת הצפרדע קרא פרעה למשה ואמר להם ואשלחה העם ויזבחו לה', ולאחר מכן במכות הבאות אמר משה לפרעה שני פעמים שלח עמי ויעבדוני, ולא הזכיר כמו שהזכיר בתחילה במכת דם שדרישתו היא שיעבדוני במדבר, אלא נקט יעבדוני בסתמא, א"כ סבר פרעה דאין קפידא אם יעבדו לה' שלא במדבר, ולכן אמר זבחו בארץ, לומר שאכן מוכן אני לשלוח אתכם לזבוח, אבל לא במדבר אלא בארץ.
ואף שבתחילה אמר לו משה כי חפץ הוא לשלחם למדבר, הרי מצינו בגמ' גיטין (עו, א) שאם אמר ע"מ שתתן לי מאתים זוז וחזר ואמר ע"מ שתתן לי ג' מאות זוז ביטל תנאו האחרון את הראשון, וברש"י שם ביאר הטעם דודאי עקר בכך את תנאו הראשון, וה"נ אף שבתחילה אמר שיעבדוני במדבר, כיון דלאחר מכן בקשתו היתה בסתמא שיעבדוני ולא הזכיר שייעשה כן במדבר, ניתן לומר שביטל בקשתו הראשונה וחפץ הוא שיעבדו ואפילו בארץ. (משך חכמה)
הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד (ט, ג)
יש לדקדק, מהו שנקט הכתוב יד' ה' הויה, מה שלא מצינו שנאמר לגבי יתר המכות, וכן מדוע פירט הכתוב סוגי הבהמות שלקו בדבר, ולא נקט בסתמא כפי שנאמר בתחילה במקנך אשר בשדה, שבכך כולל הוא את כל סוגי המקנה.
וביותר יל"ע דלקמן (ט, כב), גבי מכת הברד כתיב נמי ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה, ולא מצינו שם שפירט הכתוב סוגי המקנה, אלא נכתב בכללות שהיה הברד על כל הבהמה, ומדוע לא פירט אף שם סוגי הבהמות שלקו בברד כמו במכת הדבר.
והנראה, דמצינו בגמ' תענית (כא, ב) דא"ל לר"י שקיים דבר בעם ויש מגיפה בעם, וגזר ר"י תענית, והקשו נימא קסבר ר"י דמכה המשולחת ממין אחד משולחת מכל המינין, דאחר שיש מכת דבר במין אחד יש לחוש שיהא כן בכל המינין ובאדם, ותיצו עלה דשאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי, ופרש"י דסימן רע הוא.
ומבואר בזה, דלמסקנת הגמ' דאף אם יש מכת דבר במין אחד, עדיין אין ראיה לומר שיהא כן אף ביתר המינים, דיתכן ובמין זה בלבד שולט הדבר ולא ביתר המינים.
ומעתה י"ל דזהו שהוצרך הכתוב דוקא במכת הדבר לפרט את כל סוגי הבהמות והחיות שניזוקו במכה, שהרי בכל מין ומין מכה בפני עצמה היא, דאין ראיה משליטת המכה במין אחד שיהא כן אף ביתר המינים, וע"כ שהיא מכה בפני עצמה שניתנה לכל מין ומין מהבעלי חיים ולכך פירטם להראות גודל הנס.
ובזה יתבאר לשון המקרא שאמר הנה יד ה' הויה, לומר שלקו במכת דבר עצמה חמש מינים כסוגי המינים שנשנו במקרא, ושנינו בהגדה של פסח כמה לקו באצבע עשר מכות, אמור מעתה במצרים לקו בעשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות, והוא משום דבים נאמר "את היד הגדולה", והוא בחמישה אצבעות שהן פי חמישה מהנאמר במכות מצרים שהוכו רק ב"אצבע" אלוקים, ומבואר שלשון יד מורה על חמש פעמים כחמשת אצבעות היד, ומכאן שלקו בים פי חמש מהמכות שלקו במצרים.
ומעתה מדוקדק היטב מה שהזכיר דוקא במקרא זה "הנה יד ה", לומר שנשתנתה מכת הדבר מיתר המכות שהמכה היתה ב"יד" שלקו בה בחמישה מכות יחדיו לחמשת המינים המפורטים בה, וכמש"נ. (רבי אביגדור נבנצל שליט"א)
הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה (ט, ג)
ובהגדה של פסח שנינו, ביד חזקה זו הדבר כמה שנאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וכו'.
הקשה רבי דוד סאלאווייציק שליט"א (הו"ד בספר 'מאורי המועדים'), מדוע נקט בעל ההגדה לשון "חוזק יד" דווקא במכת דבר, ובמה שונה מכה זו משאר המכות. וביותר שהרי בפסוק זה נאמר ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, הרי שעצם יציאת מצרים היתה ביד חזקה, וא"כ איך שייך לומר זאת על מכת דבר, והרי על ידה עדיין לא יצאו ממצרים, והניח בצ"ע.
ונראה לומר בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ן (ז, ג) שחמשת המכות הראשונות בכוחם היה כבר להועיל ולשכנע את פרעה לשלח את העם ממצרים, ומהמכה החמישית ואילך בדרך הטבע היה צריך פרעה לשלחם, אולם הקב"ה הקשה את לבבו.
וא"כ מובן איך שייך לומר ויוציאנו ה' ממצרים על מכת דבר, דאף שעדיין לא יצאו ממצרים, כיון שבדרך הטבעית כבר נפעלה היציאה מחמת חמשת המכות הראשונות, והמכה החמישית היא הדבר שאחריה כבר היה מוכן פרעה לשלחם לולי הכביד ה' את לבו, ולכן אפשר לומר ש"ויציאנו ה' ממצרים" מתייחס למכת דבר.
ולפ"ז נוכל גם לבאר מדוע נקט בעל ההגדה לשון "חוזק יד" דוקא במכת דבר יותר מאשר בשאר המכות, שכן הגר"א ביאר את מה שנאמר 'ביד חזקה זו הדבר, ובזרוע נטויה זו החרב', שהם שתי ידים, שכן "דבר" כולל את חמשת המכות הראשונות, ו"חרב" שהוא מכת בכורות כולל את חמשת המכות האחרונות, הרי מבואר בדבריו שיד כוללת חמש מכות, ונראה טעם הדבר משום שביד ישנם חמש אצבעות שהם כנגד חמשת המכות.
ומעתה מבואר היטב מדוע נתיחדה מכת דבר יותר משאר המכות, משום שמכת דבר היא המסכמת וכוללת את חמשת המכות שפעלו את היציאה, ומשום כך נתיחדה בשם "יד חזקה". (רבי דוד סאלאווייציק שליט"א - רבי דוד כהן שליט"א)
וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד (ט, ז)
יש להתבונן, מדוע דוקא במכת הדבר שלח פרעה לבדוק אצל בני ישראל אם מתו ממקנם, והרי המכות כולן פסחו על ישראל ושם לא מצינו ששלח לבדוק זאת, ובמכת ערוב אף נאמר במפורש יפלה בין ישראל למצרים, ומ"מ לא שלח פרעה לראות אם אכן התקיימה הפלאה זו, ומדוע דוקא במכת הדבר עשה כן.
ויש ליישב, דהנה יש לדייק דבמכת דבר נאמר "ולא ימות מכל לבני ישראל דבר", ומדנקט "כל" ר"ל דלא ימות ממקנה ישראל אף שלא מפני מכת הדבר, ואף אם היתה להם בהמה שנטתה למות, עשה ה' שלא תמות כל זמן שהיה למצרים מכת הדבר.
ונמצא שפרעה ראה במכה זו הצלה מיוחדת שנעשתה לישראל, שכן עד עתה ביתר המכות ראה שהקב"ה מכה רק את המצרים ולא את היהודים, אבל במכת הדבר הבחין דמחד תהיה מכה על מקנה מצרים, ומצד שני תהיה הצלה למקנה ישראל שלא ימותו אף מיתה טבעית, וזהו ששלח לבדוק האם כך הוא הדבר, וראה שבאמת לא מת ממקנה ישראל עד אחד, אפי' מסיבות אחרות, ואעפי"כ הכביד את לבו.
ועוד י"ל, דהנה במכת ערוב כתיב דבארץ גושן ששם היו בני ישראל לא היה ערוב, וכן במכת ברד כתיב דלא היתה בארץ גושן, אבל במכת דבר לא הוזכרה ארץ גושן, אלא נאמר בסתם "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים וכו'", וצ"ב טעם הדבר.
ואשר נראה דהנה במכת בכורות (פי"א פסוק ז') מצינו, שמשה אמר לפרעה שהקב"ה יפלה בין מצרים ובין ישראל, וברש"י (יב, יג) חידש שאף בכורי ישראל ששהו באותה עת בבתי המצרים, אפילו הכי לא מתו, עי"ש. נמצא דההצלה לישראל לא היתה רק בארץ גושן, אלא בכל מקום שבו היו היהודים בעת המכה.
ומעתה י"ל, דגם במכת דבר היה כן, שהיו בהמות ממקנה ישראל ששהו באיזורי המצרים במקום שהיתה מכת הדבר, ואף המצרים הכניסו בהמות ישראל לרשותם, כדי לראות אם ינצלו, שהרי אלו שהיו בארץ גושן אין מהם ראיה שלא הוכו, דהתם לא הגיעה המכה, אבל במצרים שהיתה המכה, שם מוכחת ההפלאה בין מצרים לישראל, ואפיה"כ לא מת אף אחד ממקנה ישראל, ולכך לא הוזכרה ארץ גושן. וזהו ששלח פרעה לראות אם המכה שנגזרה על כל מקנה מצרים פסח על מקנה ישראל כולו אף אלו שהיו בתוככי מצרים, ובכך ודאי נראה בחוש ההפלאה שהפלה ה' בין ישראל ובין מצרים. (נתיב רפאל)
הנני ממטיר כעת מחר ברד (ט, יח)
וברש"י שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד.
ויש להבין מדוע נצרך לציין במדויק אימתי התחילה המכה, ומדוע דוקא במכת ברד מצינו שעשה לו סימון אימתי בדיוק תתחיל המכה.
ונראה דהוא משום שלפי הטבע במקום שבו יורד מטר וברד, בהכרח מתכסים תחילה השמים בעבים, ואין החמה זורחת עוד על הארץ, ולכך אמר לו משה דלכשתגיע החמה לשריטה זו, מיד ירד הברד, ובא לומר שהוא נס מיוחד שהשמש תזרח במלא עוצמתה, ומיד ברגע קט לאחריה יתחיל לרדת הברד, להראות שכולו נס.
והנה לעיל (ט, י) פירש רש"י דמה שהיו להם למצרים בהמות במכת הברד אף שהדבר הרג את בהמותיהם, הוא משום דמכת הדבר לא נגזרה אלא על אותם בהמות שהיו בשדות, והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים עי"ש, ובשפתי חכמים כבר הקשו מדוע לא נאמר זאת במפורש שהניסו המקנה כפי שנאמר במכת הברד, עי"ש. ועוד יש להקשות דנמצא שאלו שמתו במכת הברד הם אלו שהניסו מקנם במכת הדבר, והלא תמיהה גדולה היא, דאם במכת הדבר היו יראים והניסו מקנם מן השדות, מדוע במכת ברד שבה התריאו במפורש באומרו ועתה שלח העז את מקנך וכו', לא הניסו את מקנם מן המות.
ואשר נראה, דבמכת הדבר היו יראים רבים, שראו שהמכות שהזהיר משה מתקיימים כדבריו, ולכך הניסו את מקנם למקום מבטחים מפני המכה, אבל במכת ברד, הרי נתבאר שבטבע הדבר שבתחילה מתכסים השמים בעבים עד לרדת הברד, והמתינו היראים לראות אימתי יתכסו השמים בעבים ויחל הגשם לירד, ואז יניסו את מקניהם אל הבתים, וכל זמן שהיתה החמה זורחת לא חששו, ולכך רק יחידים שהאמינו שיתכן שהקב"ה ימטיר ברד כפתע פתאום כפי שאכן אירע, הם אלו הניסו מקנם אל הבתים, ולכן דוקא כאן נאמר במקרא הירא את דבר ה', ללמדך שיראה מיוחדת היתה להם שלא היתה נחלת רבים. (נתיב רפאל) ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו. הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה (ט, יט-כא)
יש להקשות טובא באלו המקראות, חדא מהו שאמר להם ה' ועתה העז את מקנך, וכי הקב"ה נותן להם עצות האיך לינצל מהמכה, וכן מהו שכפל הכתוב באומרו והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה, שהרי אם היא נמצאת בשדה ממילא ברור הוא שלא הכניסו לביתו, ועוד מהו שאמר ועתה, והרי הברד החל לרדת רק למחרת, ומדוע אמר להם כבר עכשיו להכניסם לבתיהם, וביותר יל"ד מדוע דוקא במכה זו מצאנו לשון זה שהירא את דבר ה', וכי יראת ה' היתה בליבם, או שחפצו להציל את מקנם ממכת הברד.
ואשר יראה לחדש בזה, דבאמת ציווי מיוחד ציוה ה' לגויים במצרים לראות האם ישמעו בקולו או לאו, וציווי זה אכן נאמר רק במכת הברד שיכניסו היום את המקנה לביתם, ואין זו עצה אלא ציווי להכניס המקנה לבתיהם, ואף שהמכה החלה רק למחרת כיון שאין זו כניסה רק מחמת המכה, אלא כציווי מאת הבורא לראות האם יראים הם ממנו לכך ציוה אותה עכשיו להכניסם לבתיהם ועליהם אמר הכתוב הירא את דבר ה', שהרי באו בכך לקיים מצוותו.
ולפ"ז י"ל, דזהו שכפל ואמר הבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה, ששני דברים הם, שלא ימצא בשדה מחמת המכה, ובנוסף להכניסו לביתו בזמן הציווי שבכך ינצל מן המכה, ויתכן אף שאלו שהכניסו בשעתו את המקנה לביתם ולמחרת בעת המכה הוציאו זאת לשדה, יתכן והם לא נפגעו שהרי יראו את ה' וקיימו מצוותו. (רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א)
ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' הקלות יחדלון וגו' (ט, כט)
אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גילולים (רש"י).
יש לשאול, הלא במכת צפרדע נאמר "ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה'" וגם במכת ערוב כתוב "והעתרתי אל ה'", ולא נאמר שם שיצא מן העיר, ולמה דוקא במכת ברד נמנע משה להתפלל בתוך העיר מפני גילוליהם.
אכן י"ל שגילולי מצרים האמורים כאן הם צאנם של המצרים, כמש"כ (בראשית מו) כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ופרש"י שם שהצאן היה למצרים לאלהות. ומכיון שהצאן נמצא תמיד בשדה נמצא שתוך העיר היה נקי מגילולים ויכול היה משה להתפלל בתוכה. משא"כ לאחר מכת הברד שכתוב בה "הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", שאז נכנסו הגילולים אל תוך העיר, לכן אמר משה "כצאתי את העיר" שאין יכול להתפלל בתוכה. (הפלאה)
ובאופן אחר אפשר לבאר ענין זה, דהנה לפני מכת ברד התרה הקב"ה בפרעה (לעיל פסוק יד) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. ופרש"י את כל מגפותי למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות. ועי' בשפתי חכמים שכבר תמה מה ענין מכת בכורות לכאן.
והנראה בזה, דהנה שלח הקב"ה ביד נביאו אל פרעה שישלח את העם, ותכלית המכות לכתחילה הי' לשם זה, על מנת שפרעה יסכים לשלח את ישראל מארצו, אך לאחר שהקשה והכביד את לבו, מצינו במכת שחין (לעיל פסוק יב) ויחזק ה' את לב פרעה וכו', ועי' ברמב"ן דמכאן ואילך היתה סיבה מאת ה', כעונש על מריו שיחזק ה' את לבו, וכ"ה במדרש שמו"ר (יא, ז) כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מחמש מכות ראשונות מכאן ואילך אמר הקב"ה אפי' אם ירצה לשוב אני מחזק לבו, וע"ע בפירש"י (ז, ג), ולכן מעתה יש תכלית נוספת למכות, דהיינו להביא את פרעה לאמונה בהשי"ת וליראה מלפניו, וכמו שאמר לו הקב"ה שלעולם הי' אמור להכחד מן הארץ (לעיל פסוק טו) ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ, והיינו ע"מ שיתגדל ויתרומם שמו של הקב"ה.
והנה בודאי היו המכות הראשונות ראי' ברורה על מציאות השי"ת, ומה שבכ"ז הכביד פרעה את לבו משום שלא הי' כופר אלא עובד ע"ז, והגדר בזה שהאמינו שהבורא ברא את העולם, אבל סברו שמסר עולמו לאלילים ויש להם השליטה על הטבע, ולא יכלו החרטומים לעשות מה שעשו, והוא משום שסברו שהשלטון על הטבע נמסר לאלוהיהם, ובודאי היו כל המכות בגדר שליטה עצומה על הטבע, ואכן ראה פרעה שאלוקי העברים יש לו שליטה על הטבע יותר מהע"ז שלו, אך פירש דבכל זאת יש לו יותר כח. אמנם זה אינו שייך כלל לגדרי האמונה, דהאמונה בהשי"ת היינו שאין טבע כלל והקב"ה מנהיג כסדר את כל הבריאה, ולכן הודיעו הקב"ה (משעה שהעמידו וחיזק לבו ע"מ שיתגלה כבודו ית') על מכת בכורות, דרק במכה זו נראה בבירור גמור דהקב"ה לא רק ששולט בטבע, אלא דאין כלל טבע, דבכל המכות הוא בגדרים טבעיים וכגון דם וצפרדע וכו', אלא דהוכח בהם שליטה נפלאה על הטבע, אך מה שימותו בפתאום כל הבכורות בלא מכת חרב כלל זה אינו בגדרי טבע כלל, ומזה הוא שנתברר לעין כל הנהגתו של הקב"ה, ולכן לאחר מכת שחין הודיעו הקב"ה שאם לא יגיע להכרה ואמונה אמתית בבורא ית"ש בסופו של דבר ילקו במכת בכורות ובה יתגדל שמו הגדול, וזה שא"ל הקב"ה שהי' אמור להכחידו בדבר, אך לא עשה כן אלא העמידו כדי להגיע לתכלית זו.
והנה לאחר שלקו בברד אמר פרעה למרע"ה (לעיל פסוק כז) חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, העתירו אל ה' וכו', ואין זו הכרה ואמונה בקב"ה, אלא שחטא בזה שלא שולח את העם, והצדיק עליו מה שלקה בעבור זה והודה שהקב"ה שליט על הטבע יותר מכל הע"ז שלו, ומוכן עתה להכנע מפני כוחו ולשלח את העם, אך אין זו התכלית הנזכרת לעיל, ולזה א"ל משה (ט, ל) ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וכו', אשר צ"ב ענינו לכאן.
ולמשנ"ת א"ש דא"ל משה עדיין לא הגעת לתכלית האמתית, ולכן א"ל משה לפרעה דמה שעתה יעתיר לקב"ה אינו על מנת ובשביל שישלח את העם, אלא כדי שישאר פרעה ולא ימות בברד ע"מ שיגיע לתכלית הנ"ל. (ועי' בפי' האוה"ח (ט, כט) למען תדע כי לה' הארץ, פי' אין אני מתפלל עליך לצד שאני מאמין בדבריך שתשלח את העם אלא להראותך כי לה' הארץ. ולדברינו י"ל מעין זה, שאין אני מתפלל עליך ע"מ שתוכל לשלח את העם אלא לתכלית האמתית שתדע כי לה' הארץ והוא מנהיג כל הבריאה).
ומעתה נראה דבשאר המכות מה שביקש מרע"ה מהקב"ה שיפסיק מלהכות הוא בגדר בקשה, שכיון שהי' המכה ע"מ שיכנע פרעה וישלח את העם, ופרעה אמנם אומר שישלח, לכן בא מרע"ה לפני הקב"ה וביקש מלפניו שאכן תכלה המכה, אך עתה לא בא לצורך זה שישלח פרעה את העם, אלא כדי שיגדל נא כח ה', וכדי שיגיעו לתכלית האמיתית (וע"מ שפרעה לא ישלח לפני שיגיעו לזה) וא"כ הוא בגדר תפילה, דעיקר ענין התפילה הוא שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה, ולכן בזה נקט מרע"ה לשון אפרוש את כפי (שלא כתוב לפני כן) דהוא לשון תפילה.
ומעתה א"ש דבמכות הקודמות שהי' רק בדרך 'בקשה', זה הי' אפשר להיות אף בתוך העיר ואף שמלאה גלולים, משא"כ עתה שבא 'בתפילה' לרומם ולגדל שמו הגדול אינו מן הראוי שיהא במקום המלא בגלולים. (רבי יגאל רוזן שליט"א) וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו (ט, לד)
וצ"ב למה רק במכת הברד נאמר ויוסף לחטא, ולא בצפרדע ובערוב שחזר ג"כ פרעה מהבטחתו.
וי"ל דבמכות צפרדע וערוב לא קבע פרעה זמן אימתי ישלח את בני ישראל, ולכך יכול לטעון כי עוד חזון למועד ואקיים את דברי מאוחר יותר, ולכן לא נאמר לשון חטא, משא"כ בברד שאמר "ולא תוסיפון לעמוד" שמשמעותו שישלח אותם מיד ועבר על הבטחתו, לכן אמר "ויסף לחטא". (רבי אייזיק אוזבנד שליט"א)
מתוך: ''אהבת חיים''.
''וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם''. תניא אמר רבי אליעזר בר רבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריה של מצרים, ומצאתי זקן אחד ואמר לי: בוא ואראה לך מה שעשו אבותי לאבותיך, עיין שם באורך, את כל הנקמות שעשו המצרים לישראל במצרים, חלק מהם טבעו במים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין, בעבור כך אמר משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, רוצה לומר שמשה לכתחילה לא רצה לקבל העול הגדול על עצמו, ועכשיו שהלכתי לא די שלא הוצאתי אותם, אלא אדרבה, להיפך, קבלתי בזיונות משני צדדים, מפרעה שמעתי חילול ה', שנאמר ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, ומצד השני אמרו למשה הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה לתת חרב בידם להרגנו, ענה לו הקב''ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, זאת אומרת חבל על החסידים הראשונים ואין ממלא מקומם כמו אברהם ויצחק ויעקב, הרבה נגלתי אליהם, והרבה נסיונות נסיתי אותם, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו מה שמך, ואתה בתחילה אמרת לי מה שמך, ועכשיו אתה אומר הצל לא הצלת את עמך? זה מוסר גדול בנסיון על בני אדם כשיבואו לו חס ושלום יסורים, שלא יתרעם על מדותיו של הקב''ה.
''הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל ממצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרון'',ולמה הוצרך לכתוב פעם אהרן ומשה ופעם משה וארהן, משל, ליריד גדול ובאו שני סוחרים גדולים אחד מוכר סחורתו ואחד קונה. הקונה לא מכיר את המתווך של אותה העיר, כיוון שהוא חדשבעיר, וגם המוכר לא מכיר את המתווך של הקונה, כך היה במצרים, כי זה מסחר גדול להוציא את ישראל ממצרים, וצריך שני מתווכים אחד שיפעול לישראל שירצו לצאת ממצרים כמו שראינו שרובם לא רצו לצאת ומתו בחושך, והשני צריך לפעול אצל פרעה שיניחו אותם לצאת מתחת ידו, כל ישראל היו מכירים את אהרן, שהיה חכם צדיק, זקן, ישר, אוהב שלום ורודף שלום מפני שגדל ביניהם, אבל את משה לא היו מכירים כל כך כי לא גדל בתוך בני ישראל ומי יודע אם הוא צדיק באמת כל שכן נביא, מפני שמקטנותו היה בבית פרעה, והיה חשוב, שנאמר ויגדל האיש, פרשו חז''ל שנעשה שר וחשוב אצל פרעה, לכן בני ישראל האמינו ע''י אהרן שכבר באה הגאולה, אבל מאידך פרעה לא מכיר את אהרן לגמרי, ואף פעם לא ראה אותו, לא כן במשה שכבר אמרנו ויגדל האיש בבית פרעה, גם על ידי שהרג את המצרי וברח לכוש ושם היה ארבעים שנה מלך, והיה ארבעים שנה מלך, והיה שר מלחמה מפורסם בכל העולם, ןפרעה ידע מזה, פתאום כשראה אותו הכירו, והיה מקום שפרעה יאמין בדברי משה, רק לפי רצון פרעה הקב''ה הכביד את לבו, לכן היה נצרך לגאולה ראשונה שי מתווכים, וזה שכתוב אצל ישראל הוא אהרן ומשה, אבל אצל פרעה נאמר הוא משה ואהרן.
''ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה''? ראינו כמה אנשים שהם כבדי לשון ובכל זאת המה מדברים לפני שרי המלכות והם פועלים פעולות גדולות, ולמה משה רבינו עליו השלום מדבר דברים כאלו לפני ה'? הענין ידוע מה שאמרו חז''ל שעמוס הנביא עליו השלום היה גם-כן כבד פה, אמרו לו ישראל: אם אתה נביא באמת, למה הקב''ה לא מרפא אותך? כדי שלא תתבייש לפני הבריות בשליחות ה' בשעה שאתה מדבר אתם? או אין להקב''ה אדם אחר שידבר יותר טוב ואז יהיו נשמעים דבריו? וזהו מה שאמר משה רבנו, הן אני ערל שפתים איך ישמעני פרעה?
אלא ידוע, מנהיג הדור כלול מכל הדור, מכיוון שישראל בהיותם במצרים היה מלשינות ביניהם, והיו מדברים לשון הרע אחד נגד השני, זה גרם להם פגם הדבור, ולכן משה שהיה כלול מהם, כשנצרך ללכת בשליחות למענם, היה ערל שפתים, כבד פה וכבד לשון, להראות לישראל שחסר להם תקון הלשון, אם כי יקבלו הנאה גדולה ותוצאות טובות מפנימיות שליחותו של משה, אבל מחיצוניות לשונו צריך שיהיה להם צער. ועוד אנחנו צריכים ללמוד מזה מוסר, אדם שעושה רצונו של המקום אפילו בעל מום הוא חביב למעלה יותר ממלאכי השרת ומומו וחסרונו זה מצידנו ובגללנו, כמו שמצאנו גם באלישע הנביא עליו השלום היה קרח ובאותו הזמן היו מבזים אותו פרחחי הדור באומרם עלה קרח, ולא כעס חס-ושלום על כבוד עצמו, וזה היה בזמן המלחמות שבין ישראל ומלך ארם ועלתה בידו לעשות כמה מופתים והציל את עם ישראל כמה פעמים מיד אויביהם, כי ה' היה עמו, ואותו הדבר היה בעמוס הנביא עליו השלום שהיה חביב לפני הקב''ה והיה מדבר אתו בכל עת שרצה. כעת, אמר הקב''ה למשה תלך ותדבר לפני פרעה, ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים, וכן עתיד הקב''ה להביא פורענות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל ויראו כמו שכתוב בצפניהג': ''הכרתי גוים נשמו פינותם החרבתי חוצותם מבלי עובר ניצתי עריהם מבלי איש מאין יושב'', זה שכתב רש''י שם, תיראו אותי תקחו מוסר, אחריו כתוב ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי וכו', ידי ממש אף על פי שאין לו דמות הגוף ואינו גוף, כי אש אוכלה הוא, אבל פה מבואר ידי ממש, רצה לומר שמכה באכזריות, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל בשפטים גדולים, זאת אומרת שישראל נקראים צבא ה'.
''ויבא משה ואהרן אל פרעה'' אמר להם תנו לי מופת וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה, צחק פרעה ואמר, אני בקשתי מכם מופת ולא כשפים, וכי חסר כשפים במצרים, כמו שכתוב אחריו באו החרטומים וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, אבל כתוב במסכת שבת, אחר שחזרו ונהיו מטות בא המטה של אהרן ובלע את כל מטותם, על זה אמר פרעה שזהו מופת, אבל זאת ויכבד לבו. כך יהיה באחרית הימים, שהגוים יראו את הניסים שנעשים לישראל, ובכל זאת לא יאמינו, כדי שיקבלו ענשם הראוי להם, כמו שהיה במצרים.
אמר הקב''ה למשה ולאהרן ככה תאמרו לפני פרעה, כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים וכיוצא, אם נסתכל במכות של מצרים נראה שהמכה הראשונה היתה במים, גם המכה האחרונה היתה במים, למה? מפני שהמה הביאו לישראל צרות כמו מים, דהיינו מים הזדונים אשר זדו עליהם, ויש עוד טעמים הרבה, כך תהיה באחרית הימים, אומות השתמשו באש נגד עם ישראל, לכן ושפטתי אותם בדם ואש ובדבר ובאבני אלגביש וכיוצא. בשעה שהכה אהרן את המים לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים לדם, מכה זו השפילה את כבוד פרעה שהיה אומר לי יאורי ואני עשיתיני, באותה שעה נתבטל גם כח שלטונו מעל ישראל, כי באותו רגע בטלו ישראל מעבודתם, היות ואין מים לעבודתם, וכבר קודם לזה אמרו משה ואהרן לבני ישראל, המופת הראשון שיתן הקב''ה שיהפכו המים לדם, מכיוון שתראו שנהפך המים לדם תפסיקו עבודתכם בלב שמח בלי שום פחד מהגויים, ישראל האמינו ועזבו את הכל, התחילו לרוץ וללכת בשמחה רבה כל אחד לביתו, כי היה זמן רב שלא ראו את ביתם, כמו שכתוב זאת פרישות דרך ארץ, עכשיו נבין האהבה הגדולה שגלה הקב''ה לישראל עם המכה הראשונה של המים כשבאו משה ואהרן בפעם הראשונה אל פרעה, כעס עליהם וגזר על ישראל גזירה חדשה שגם תבן לא יתנו ואת מתכונת הלבנים צריך להשלים, כמו שכתוב: 'אתם קחו לכם תבן מאשר תמצאו', אמרו המפרשים שהשוטרים המצרים אמרו לישראל: איפה אתם הולכים לקושש קש לכו תקנו בכספכם כדי שתשלימו מספר הלבנים, והמצרים היו מייקרים את שער הלבנים ואיש ישראל היה מוכר מה שיש לו, ונשאר עני מרוד, עכשיו במכה זו צריך להחזיר הכסף על מקומו, כיוון שאין מים בכל ארץ מצרים, באו אצל ישראל לקנות מהם מים וגם הם היו מוכרים להם ביוקר גדול, השוטר שהיה כמו מלך, עכשיו נרך לבוא לבקש ולהתחנן לפני היהודי עבור מעט מים ובכסף רב, זהו שאמרו חז''ל: המצרים הביאו לישראל צרות כמו מים לכך נידונו במים.
עשר מכות שהביא הקב''ה על המצרים במצרים, כל מכה היתה משמשת חודש ימים, ¾ חודש פחד ומהומת ההתראה, ו ¼ חודש המכה עצמה, כדברי רש''י הקדוש.
מכת דם-מכה ראשונה היתה בחודש תמוז, וחודש תמוז מזלו סרטן, כוכבו לבנה ויסודו מים. מצרים כולה היתה מתפארת בעבודת כוכבים ומזלות, ועל יסוד התפארות זו נעשתה מטרופולין לכל העולם כולו, עד כי פרעה הרשע הרהיב עוז בנפשו לומר יאור לי ואני עשיתיני, לכן מכה ראשונה היתה במים בחודש תמוז, כי 'סרטן' הוא ראש המזלות המיוחסות למים, ולמה התחיל במים ולא בדבר אחר? יען, הקב''ה אשר מאז בריאת שמים וארץ זה היה תחילת מעשיו. בבריאת העולם ברא את המים תחילה, ועתה עת הגיע לגלות מלכותו יתברך למטה בארץ, לכן כדי להוציא את בני האדם מהשיבוש הנתונים בו, כאילו חס-ושלום בורא העולמים סילק חלילה את השגחתו מבריותיו בעולמו, ונתנה ביד המזלות שרי מעלה כמחשבת המצרים, אשר בני האדם שעבדו את עצמם להם, מבלי הכרה ביוצרם, אשר עיניו יתברך משוטטות בכל הארץ. ואין מקום פנוי ממנו, ומלא כל הארץ כבודו, אשר הוא יתברך מחיה את כל השמים, ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, וכל צבא השמים משועבדים ומשתחווים לו יתברך. לכן מכה ראשונה היתה נגד מזל סרטן, ראש המזלות המיוחסים ליסוד המים, יסוד הראשון שברא הקב''ה בעולמו.
הפסוק אומר קח את מטך ונטה את ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם, ועל אגמיהם, ועל כל מקווה מימיהם ויהיו דם, אבל למעשה בשעת הוצאה לפועל הכה הארון קדוש ה' את המים אשר ביאור בלבד, ומשם נתפשט אח''כ גם על יתר מקורות ומיכלי המים, כי כאמור, הכוונה היתה להוציאם משיבושם, שהיו מאמינים ביאור הנילוס כמין כח אלקי חס-ושלום, בכדי לשבר את אותה המחשבה המוטעית, המכה היתה ''לעיני פרעה'' ראש הקליפה שהיה מתפאר ביאור ''ולעיני עבדיו'' עושי רצונו, שהיו מלעיטים את בני האדם בעולם באמונה טפילה זו. לצד חלק השייך לפרעה ועבדיו. לחלק השייך לישראל, מכה זו שמשה ¾ חודש התראה ו ¼ חודש מכה. כי המצרים מנעו את בנות ישראל מלטבול בנהרות כדי להטהר מנדתן, שהיא אחרי ספירת שבעה ימים נקיים, דהיינו ¼ חודש. ודבר זה היה צער גדול לישראל, ובפרט לאהרן קדוש ה' שהיתה מלאכתו להשכין שלום בין איש לאשתו, לכן המכה באה מדה כנגד מדה ע''י אהרן דווקא, זוהמת דם בנהרות, נגד זוהמת דם שלא נתנו לבנות ישראל להטהר ממנה. ולצד שכנגד, ידוע מה שאמרו חז''ל שמכה זו העשירה את ישראל, וכל מצרים החלו בתחנונים להחזיר לישראל את העושק שעשקום במשך שנים תוך ימים מועטים אלו ע''י הזדקקות לטיפת מים להרטיב את גרונם, שניתן המונופול אך ורק בידי ישראל.
מכת צפרדע- ''ויאמר ה' אל משה... ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך, ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך, ובתנוריך, ובמשארותיך, ובכה ובעמך ובכל עבדיך, יעלו הצפרדעים''. הנה מכה זו מכת הצפרדעים היתה בחודש אב, מזל אריה, כוכב ''חמה'', יסודו אש.
לצפרדעים היו כמה תפקידים:
א. היו מקרקרים ומרעישים באזניהם. (להזכירם את מכת המים).
ב. נעשים ערימות ערימות, מבלי לתת להם מעבר, כעין עוצר.
ג. הצפרדעים לא נתנו להם מנוח. לא בהעצרם במקומם, לא בבתיהם ולא במיטותיהם.
ד. השיש היה מתבקע ויוצאים ממנו צפרדעים, נכנסים בבצקם ובלחמם ובמאכליהם. (כשם שהם מנעו מאכל מישראל כך נמנע מהם מאכל).
ה. היו נכנסים בתנורים ובכל המקומות שהיו מבעירים מדורות אש כאלו להבריחם, הרי הצפרדעים היו נכנסים בגבורה עילאית, ומצננים את אישם.
ו. היו נכנסים בתוך גופם ומסרסים אותם, כדברי חז''ל המובא באלשיך הקדוש.
כל פעולות אלו היו מדה כנגד מדה, נגד מעשי המצרים לישראל. המכה הראשונה, היתה במים, והקב''ה הראה את גדולתו ומלכותו ושלטונו במים, מכת הצפרדעים באה על שאמרו המצרים אלוקיהם של אלו (חס-ושלום) אין כוחו אלא במים, לכן הראה להם הקב''ה שהוא מושל בכל, והוציא את הצפרדעים ממקום חיותם במים והעלה אותם אל היבשה למעלה מדרך הטבע, ודווקא ביבשה, במקום שנגד חיותם הראו עוז וגבורות. המצרים בכח מזל אריה השולט בחודש אב, לקחו לעצמם כח וגבורה להשתלט כאריה על יתר בני האדם המשוחררים.
מכת כינים- ''ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרון נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצרים... ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים''.
מכה שלישית זו היתה בחודש אלול אשר מזלו בתולה, כוכבו ''כוכב'' ויסודו עפר.
המצרים היו עובדים ל''כוכב'' ובכח השבעות היו מושכים שפע וסגולות המושפעים ע''י כוכב זה למטה, ומכח השפעת כוכב זה ייחסו לעצמם עליונות על כל הברואים. ותחת עליונות שייחסו לארצם ואוצרותיה בכח יסוד ה''עפר'' המיוחס לחודש זה, הרי גם עפר ארצם היא שפלה וטמאה, וזה היה האות אשר המצרים בשום מכה לא הודו כי אצבע אלוקים היא, ובכל המכות הקודמות כתוב ויעשו החרטומים בלטיהם כן, יען היותם עוד קשורים בכח השפעת ''כוכב'', בא הקב''ה והכה אותם באותו כוכב עצמו. הכינים שהם בריה קטנה ושפלה הוכיחו שכוחם גדול יותר וחזק יותר מפרעה מלך מצרים יחד עם כל חכמיו המתרברבים, הכל בכח שליחות אשר קבלו על עצמם מאת בורא העולמים, להורות אשר הוא יתברך מושל בכל- מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ומעתה אחר שבירת וניתוק הקשר של המצרים עם משמשי חודש זה, עוד לא הוסיפו חכמי פרעה לעמוד ולעשות דבר בלטיהם במכות הבאות. כי כבר ניתק קשרם מכוכב ''כוכב'' אשר היה יסוד להם בתעלוליהם.
מכת ערוב- מכה זו היתה בחודש תשרי, שמזלו ''מאזנים'', כוכבו ''נוגה'', ויסודו ''רוח''. מכת ערוב זו היתה מכה איומה, אשר קשה לתאר את עוצמתה. כי בכל המכות נשארו במצרים בעלי נפש קהה אשר יכלו עוד לא להתפעל מכח מכות אשר הביא הקב''ה במצרים, נאמר למשל בדם, אמנם מכת צמאון היא מכה קשה אבל כל הקושי הוא בגוף האדם, אבל לא בנפשו, ועוד יכול הוא לשבר צמאונו ע''י אמצעים אחרים, אבל לא כן במכת ערוב שהיו מעורבבים בו כל מיני חיות טרף שנבראו מיום בריאת העולם, ואשר מקומם אינו בישוב כלל, ובני האדם רק אם שומעים את שמע פעולותיהם הרי מזדעדע כל גופם, ומה אם נתאר לעצמינו אשר כל המצרים לרבות פרעה ונוגשיו , עם שריו ועבדיו, כולם כאחד, היו נמצאים בגוב החיות-טרף למיניהם, אשר נפש כל אדם פורחת ממנו.
מזל ''מאזנים'' מסמל שהמצרים הגדישו את סאתם, וקושי השעבוד השלים את המנין. מאזנים מורה על מדות, מדה כנגד מדה לא בטלה והקב''ה הביא עליהם תערובת חיות משונות דוגמת אשר עינו את בני ישראל בכל מיני צרות רעות ומשונות. בכל המקומות אשר שעבדו בישראל בכל אותם המקומות שועבדו ונטרפו ע''י החיות, וקול שאגותיהם ונהמתם באין מרחם עליהם דוגמת קול נאקת חלל של בני ישראל אשר היתה להם להנאה, וגם כנגד ילדי ישראל אשר נמעכו בין נדבכי הבנין.
מכת דבר- היתה בחודש חשוון במזל ''עקרב'', כוכבו ''מאדים'', ויסודו מים. אחר שסר מעל המצרים מכת הערוב, תלו את כל הענין במקרה, כמו שנאמר ''ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת'', כלומר לרבות אחר שהקב''ה שיבר בהיקף ראשון את כל מלתעות הרשע בהוכחת שלטונו יתברך על יסודות הבריאה כולה, ע''י שדוד המערכות בארבעת היסודות אשר המצרים השתיתו את יסוד חכמתם ומלכותם עליה. ראשונה דם, ביסוד מים, שניה צפרדע, ביסוד אש, שלישית כינים ביסוד עפר, רביעית ערוב ביסוד רוח, כאמור לעיל כל ארבעת המכות הראשונות יחד עם כל עצמתם הרי נחשבו כאפס לעומת הבאים בהיקף שני, כי המכות הראשונות היו כעין אזהרה בלבד, בלי לנגוע בגופות המצרים במישרין, הכל כדי לעורר את הרגשות הנתונים בגוף האדם, לאפשר לו לשבר עריצותו, ולהתקרב אל רצון בוראו. עתה, אחרי כל אפשרויות העבר, אם עוד נשארה קשיחות בלב, יש צורך במכה יותר חמורה, כמו ''דבר'' שהוא מוות גמור. אבל הקב''ה יש לו מדת הרחמנות. ואפילו נגד רשעים כמו המצרים אינו חפץ במיתתם, אלא כל המכות באו כדי להכניע את קשיחות לבם, ולהודות בעוול האנושי שעשו משך דורות באנשים אשר שמרו במסירות נפש על דמות וצלם אלוקים שעל פניהם. גם עתה במכת ''דבר'' המכה היתה לבהמות בלבד, לרמוז להם למצרים אם לא ישובו להודות על האמת, ולהוכיחו בשפת מעשים, לשחרר את ישראל בכבוד, ולפצותם נגד עוול שעשו להם עד כה, הרי לא נשאר למצרים זכות קיום כבני אדם אלא רק דוגמת חסרי מדע ורגש, עתה אמנם ה''דבר'' היה בבהמות בלבד , אבל בהמשך קו זה הרי המצרים עומדים על סף כליון כבהמות במכת דבר, אשר אמנם התחיל בסוסים ובחמורים, וסיים בצאן אלוהי המצרים.
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.